להניק או לא להניק? זאת השאלה

לפני הלידה, הייתי מאוד נחושה בדעתי כי לא אניק. הייתי מוכנה להתפשר על הנקה למשך שלושת הימים הראשונים בגלל שיחרור הקולוסטרום( או כמו שבעלי קורא לזה "The good stuff"), שחשוב ליילוד כי הוא עשיר בנוגדנים ובתאים לבנים שמגינים עליו מפני זיהומים. ככה לפחות קראתי.

למה לא רציתי להניק? מהסיבה הפשוטה חשבתי שזה לא מתאים לי. שאני לא מהאימהות שירגישו בנוח "לשלוף" את הציצי במקום ציבורי (גם אם הוא מוסתר מאחורי וילון). כי זה פשוט לא אני ולא חשבתי שארגיש טוב עם זה (משהו שאגב התברר כנכון).

אנשים מתכננים תכניות ואלוהים צוחק. אז גם על חשבוני הוא התבדח. לאחר הלידה, כשכבר קיבלתי את הנסיכה הקטנה שלי (במקום "לבלות" שעה בחדר ההתאוששות, ביליתי שם כמעט שלוש שעות), למרבה הפלא היא הייתה צריכה לאכול, ומשום מקום היא פשוט ישר פנתה לכיוון הציצי. לאור ההחלטה שלי שאסכים להניק בימים הראשונים, נתתי לה את מה שהיא כל כך רצתה, ותהליך שתואר בפני לא פעם ולא פעמיים כקשה (וזאת בלשון המעטה) היה קל עד כדי פליאה.

המבט שלה אחרי שהיא התחברה לציצי הוא מבט שאי אפשר לשכוח (זהירות ספויילר! זאת אגב הסיבה העיקרית ובעצם היחידה שבגללה המשכתי להניק אותה אחרי זה במשך חודשיים). למחרת, נכנסה לחדר שלי בבית החולים יועצת ההנקה על מנת לבדוק אם הצלחתי להניק (את ההנקה הראשונה של הנסיכה הייתה ב- 4 לפנות בוקר כנראה לא שעה שבה יועצות ההנקה רוצות להסתובב במסדרונות בתי החולים).

כשאותה יועצת הנקה שמעה שאני מתכננת להניק רק במשך שלושת הימים שלאחר הלידה, היא נדהמה, ושם התחילה הרצאה שלמה שמטרתה הייתה לנסות ולהכניע אותי, כי משום מה דעתי כאדם ועכשיו גם כאמא לא מספיק טובה, ואם אני מחליטה שאני לא רוצה להניק למרות שיש לי את היכולת, כלומר שהגוף שלי מייצר מספיק חלב והנסיכה שלי מתחברת לציצי שלי ללא בעיות - זה הופך אותי לאמא פחות טובה. (לפחות בעיני הסגל של בית החולים, שאגב גרם לי לא אחת להרגיש אמא לא מספיק טובה אבל על זה נדבר בפוסט אחר) כנראה שנפלתי על הראש או "שלא הבנתי את תפקידי בעולם הזה כשלא רציתי להניק.

ושוב, אימהות שהניקו ורוצות להניק, אני לא שופטת אתכן, אבל זכותה של כל אישה להחליט מה היא תעשה עם גופה. הרי אין כלל שאומר שחייבים להניק. אבל ברגע שאת יולדת, נראה שכל אחד מרגיש מוזמן להעיר את הערותיו, וללחוץ עליך לעשות את מה שנראה בעיניו כדבר הנכון.

והעניין לא נגמר בבית החולים. לא אחת כשאנשים שאלו אותי אם אני מניקה, ושמעו שכן (כן כן בסופו של דבר נכנעתי, אבל נכנעתי לנסיכה הקטנה למשך חודשיים, כשגם במהלך תקופה זו הקפדתי לשלב גם תמ"ל), הם אישרו לי את הבחירה שלי, כאילו הנקה היא Must. אבל למה לצאת מתוך נקודות הנחה כאלה? זה הרי מסוג הדברים וההערות שגורמות לאותן נשים שלא יכולות או לא מצליחות להניק להרגיש קצת פחות אישה. אז למה לעשות את זה?

ואם זה לא מספיק, אז בכל פעם דיברתי עם בעלי על הפסקת ההנקה, הוא ניסה לשכנע להמשיך עוד ועוד (העובדה שהסכמתי להניק חודשיים לעומת זה שבכלל לא רציתי איננה מספיקה).

וכאן אני שואלת, למה אנשים חושבים שזה בסדר לכפות עליך לעשות משהו שאת לא רוצה לעשות? ולמה עושים את זה רק עם נשים? האם אי פעם ניסו לכפות על גבר לעשות משהו שהוא לא רוצה לעשות?!

התשובה היא לא!

אז להבא אם את אמא כמוני שלא רצתה להניק או שהפסקת את ההנקה בשלבים מוקדמים יחסית (מי קובע מה זה מוקדם?) פשוט אל תתייחסי לכל ההערות "הבונות" שכולם מנסים לתת לך בנושא זה.

תעשי מה שמרגיש לך נכון, כי בסופו של דבר, התקופה שלאחר הלידה היא תקופה לא פשוטה עבור הרבה אמהות (אם לא עבור כולן - יש פשוט כאלה שמעדיפות לצייר שהכל פשוט מושלם גם אם לא כך הם פני הדברים), ואת צריכה לעבור אותה בצורה שמרגישה לך הכי נוח.

כי נכון, חלב אם זה חשוב, אבל לקבל אמא מאושרת שמחה ומרוצה זה הרבה יותר חשוב כי:

אמא מאושרת = תינוק מאושר